<h1>מרדכי סימן תר"פ</h1>
<h2>דף כא:</h2>
לא יחם אדם חמין לרגליו וב"ה מתירין ודוקא לרגליו שרי ב"ה אבל לרחוץ כל גופו אסור אפילו מדאורייתא, כדמשמע פרק כירה ממעשה שעשו אנשי טבריה כו' בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורים ברחיצה ומותרים בשתיה (שבת ל"ח ב), ואי מדאורייתא שרי למה אסורים. מיהו זיעה ודאי מדאורייתא שרי כדמוכח לקמן, פרק המביא (ל"ב א), להזיע וקודם גזירה. וכי תימא מאי שנא זיעה מרחיצה, איכא למימר דרחיצת כל גופו אינו דבר השוה לכל נפש, דהוא לתענוג, כדאיתא בירושלמי, פרק כירה (שבת פ"ג ה"ג), דממעט רחיצה מדכתיב כל נפש. אבל ידיו ורגליו וכן זיעה שוה לכל נפש דהוא לבריאות, אלא מדרבנן גזרו זיעה אטו רחיצה. ורבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן, כדאיתא פרק בתרא דיומא (ע"ח ב), דתנוקות מותרין ברחיצה וסיכה ביום הכפורים, דכל מידי דאית ביה רביתא לתנוק לא גזרו בה רבנן. וצ"ע כי נ"ל דלא גזרו על התנוק לרחוץ, אבל אסור לגדול לעשות הבערה לצורך שום רחיצה דהא אינה שוה לכל נפש. וכי גזרו בשבת אבל בי"ט לא . כתב ראבי"ה כי מעיינת בירושלמי דהכא (פ"ב ה"ה) משמע דוקא הוחמו בי"ט, אבל בירושלמי דפרק כירה משמע דאפילו הוחמו מעי"ט אסור.
